תקשורת

תקשורת.
באיזה טון רצוי לדבר? כשאנחנו משוחחים הטון דיבור שלנו משתנה, וזאת בעיקר ובהתאם לרגשות הפנימיים שבנו.
כלומר, טון הדיבור שלנו משתנה בהתאם לרגשות החיוביים שגורמים לנו להרגיש טוב כמו, אהבה, אושר, צחוק, שמחה, הנאה, יצר מיני ועוד.
והטון דיבור שלנו משתנה גם בהתאם לרגשות השליליים שגורמים לנו להרגיש רע כמו, פחד, דיכאון, חרדה, כעס, לחץ, צער, עצב ועוד.
כלומר, כתוצאה מהרגשות הפנימיים שבנו הטונים ועוצמת הדיבור שלנו משתנים בהתאם ובאופן תדיר.
כשהדיבור נעשה באופן אמוציונלי הטון דיבור והעוצמה משתנים בהתאם.
כשהדיבור נעשה באופן רגוע הטון דיבור שלנו אינו משתנה, ולכן הוא רציונלי, מונוטוני, קבוע.
הרגשות הפנימיים שבנו גורמים לנו לטון דיבור שמשתנה בהתאם, כמו כן גם ההתנהגות שלנו משתנה בהתאם לרגשות החיוביים והשליליים.
באמצעות שמיעה עצמית לקול שנובע מגרוננו, בדרך כלל אפשר לזהות באיזה מצב רגשי אנחנו נמצאים.
כלומר, מה שקורה לנו כשאנחנו מייצרים ומפעילים את גופנו הפיזי ומרגישים הוא, שהרגשות הפנימיים שבנו משתנים, ההתנהגות שלנו משתנה, הטון בדיבור שלנו משתנה, עוצמת הקול משתנה, המסר משתנה ולרוב הוא לא מובן כלומר מבולבל, כמו כן אנחנו משתנים.
אבל, כאשר בקולנו אפשר לשמוע טון דיבור שנובע מממצב של רוגע, שנובע ללא אותם הרגשות הפנימיים שציינתי שמשתנים ואינם יציבים, התנהגותו אינה משתנה, המסר הוא ענייני וברור, ואנחנו לא משתנים.
כאשר אנחנו רגועים זה אומר שאנחנו מחוברים לאני העצמי שלנו לזהותנו האמיתית, ולכן אנחנו לא משתנים מבחינה רגשית, כי אנחנו לא מרגישים מצב שהוא בריא לגוף הפיזי שלנו.
דיבור ברוגע שנעשה ללא הרגשות הפנימיים שבנו ובאופן מונוטוני שהוא קבוע, כאמצעי תקשורת שנעשה באופן ענייני להעברת המסר מאפשר את הבהירות, את השפיות, ולכן המסר עובר ונקלט באופן ברור יותר.
ישנם אנשים שמדחיקים את רגשותיהם, אבל גם כשמדחיקים את הרגשות הם עדיין קיימים, ולכן לרוב לא יכולה להיות יציבות לא בהתנהגות ולא בקול ובטון דיבור.
כיום, הדיבור הוא האמצעי תקשורת בין האנשים, וזאת כדי להעביר מסרים בינינו, וזאת כדי שנוכל להבין אחד את השני, וכדי להעביר את המסר באופן הברור והקליט עד כמה שאפשר.
השמעת קול החלה בשלב מסוים בתהליך האבולוציה שלנו, ומטרת השמעת הקול לפני שהפך לדיבור הייתה כדי לתקשר ולהעביר מסר, כמו אזהרת החברים באמצעות צעקות לשם הפחדת האויב וגם מפני איום שיטרפו אותנו ומניעת סכנה על חיינו, והרחקתו של האיום ועוד.
חשוב להבין שאומנם מאז שהתחלנו להשמיע קולות, פיתחנו אותם לשם התקשורת בין בני מיננו, אך התקשורת שהייתה בינינו עוד מתחילת ההתפתחות והמעבר להשמעת קולות הייתה באמצעות שפת הטלפתיה, וזו השפה האמיתית שלנו כאמצעי להעברת המסרים שברצוננו להעביר.
כלומר, כיום יש כששת אלפים שפות לערך, שפת הדיבור ממחישה עד כמה אנחנו איננו מחוברים לעצמנו, לזהותנו האמיתית והמדיה כיום ממחישה זאת.
שפת הטלפתיה מאפשרת את תקשורת העברת המסרים בינינו באופן המדויק שאפשר בתנאי שהתחברנו לזהות הרגועה שמשקפת את הזהות האמיתית שלנו, וזו גם השפה היחידה שבה כל בני האנוש יכולים לתקשר ביניהם, כיוון שהמסר מועבר כסרט דומה לחלום שאנחנו חולמים בלילה.
לכן, עלינו לבצע לעצמנו תיקון אישיותי, וללמוד ולחזור לשפה המקורית שלנו.
שפת הטלפתיה נעשית שלא באמצעות הגוף הפיזי שלנו אלא באמצעות התודעה.
בן האנוש מורכב מהתודעה והגוף הפיזי, התודעה היא מי שאנחנו.
התודעה בעת התרחשות תופעת המוות משתחררת ועוזבת את הגוף הפיזי המת.
הגוף הוא כלי ביולוגי שנבנה בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית שלנו לשם תיקון התודעה באמצעות הגוף והחיים, לכן שפת הטלפתיה מתאפשר תודעתית ובין התודעות.
מסקנה: כאשר אנחנו רגועים טון הדיבור שלו הוא קבוע ויציב, ולכן המסר מועבר באופן ברור יחסית.
כאשר אנחנו לא רגועים, טון הדיבור שלנו משתנה, ולכן הוא אינו קבוע ויציב, מה שמשתקף בהתנהגותנו הרגשית והאמוציונלית שלנו, מה שלא משקף אצלנו את הרציונליות וההתייחסות העניינית, ולכן המסר אינו מועבר ונקלט באופן הברור.
סיכום: כיום הדיבור הוא אמצעי התקשורת להעברת מסרים באמצעות כששת אלפים שפות לערך.
ככל שהמסר ישודר והוא יהיה ברור, כך המסר ייקלט באופן ברור יותר, ואת זאת ניתן לעשות אך ורק כאשר אנחנו במצב של רוגע, כול ניסיון לשלב רגש בדיבור משנה את טון הדיבור ומשבש את אופן העברת המסר המקורי וקליטתו.
המסר במאמר: שפת הטלפתיה היא השפה המקורית המשותפת לנו, שאותה אנחנו צריכים ללמוד מחדש, שמאפשרת את התקשורת בין כל בני האנוש בעולם באופן הברור ביותר להעברת המסרים שברצוננו לשדר ולשתף כדי לתקשר, לשם כך רצוי לבצע תיקון אישיותי וללמוד מהו הרוגע הפנימי שיחבר אותנו לזהותנו האמיתית.
  

תקשורת עתידית

תקשורת עתידית.
מהי התקשורת האמיתית? מאז ועד שלב זה שבו אנחנו נמצאים בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית שלנו, התקשורת בינינו נעשית בעיקר באמצעות קולות בעוצמות ובווריאציות שונות, כלומר יצרנו לעצמנו את היכולת לדבר, כשהדיבור נעשה במגוון רחב של שפות, כששת אלפי שפות לערך לשם העברת המסרים וקליטתם באמצעות השמיעה.
אמצעי נוסף נעשה באמצעות הכתיבה, כלומר צירנו ויצרנו לעצמנו סימנים וקראנו להם אותיות, סימנים שיצרו מילים, שיצרו משפטים לשם העברת המסרים.
כלומר, שפת הדיבור והכתיבה, אלה הם האמצעים העיקריים להעברת מסרים שפיתחנו לעצמנו כדי שנוכל לתקשר בנינו.
בתהליך ההתפתחות פיתחנו לעצמנו את הטכנולוגיה שתאפשר את העברת אותם המסרים לשם יצירת תקשורת, כשבאמצעותם המרחק אינו מהווה בעבורנו בעיה אם זה באמצעות, טלפון, פלאפון, טלגרף, טלוויזיה, אינטרנט ומחשבים, לוויינים ועוד.
אמצעים אלו שפתחנו ושאותם שיכללנו ושיפרנו באופן תדיר במהלך ההתפתחות, שיפרו את תחום התקשורת בנינו.
ככה יצרנו לעצמנו אורח חיים כשהאמצעי הבסיסי והעיקרי ליצירת התקשורת בנינו הם הדיבור והכתב.
תינוק שבא לעולם הוריו מלמדים ומחנכים אותו לדבר ולכתוב את השפה, וזאת כדי שתהיה בניהם תקשורת להעברת המסרים.
כדי לשפר את אמצעי התקשורת באמצעות הדיבור והכתב, ההורים שולחים את הילד לבית הספר שילמד בהתחלה את הבסיס, כלומר את שפת הדיבור והכתב, ושבאמצעותם הוא יוכל לתקשר עם הוריו והאנשים שסביבו ושהוא גם יוכל לרכוש לעצמו ידע ומקצוע.
ככה אנחנו חיים, כשהבסיס ליצירת תקשורת והעברת המסרים הוא על פי אורח חיים של דיבור וכתיבה.
אבל, שפת הדיבור והכתיבה הם לא האמצעי האמיתי לתקשורת בנינו.
קיימת אפשרות נוספת להעברת מסרים ליצירת תקשורת בנינו, שיכולה להיעשות ללא דיבור וכתיבה.
הדיבור והכתיבה ממחישים עד כמה אנחנו לא מחוברים לעצמנו, כלומר לזהותנו האמיתית, ועד כמה אין לנו את היכולת לפרש באופן הברור את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים.
כדי להבין מי אנחנו, ראשית רצוי שנבין ממה אנחנו מורכבים.
בן האנוש מורכב מהתודעה והגוף הפיזי, התודעה היא מי שאנחנו.
התודעה בנויה כאנרגיה כדורית המאפשרת את ההולוגרמה.
הגוף הפיזי הוא אמצעי ביולוגי, כלי ביולוגי, שנבנה בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית.
לאחר התרחשות תופעת המוות התודעה משתחררת באופן אינסטינקטיבי ועוזבת את הגוף המת.
מה הקשר לתקשורת האמיתית? התקשורת האמיתית העתידית תעשה באמצעות התודעה בלבד.
תקשורת באמצעות התודעה מאפשרת לשדר את המסר שברצוננו לשלוח ישירות מהתודעה ולקלוט את המסר ששודר אלינו ישירות לתודעה וללא עזרת הגוף.
בתקשורת באמצעות התודעה, השדר האנרגטי נעשה בעזרת אנרגיה שהיא גומעת את המרחק אחרת מהידוע לנו כיום.
תקשורת באמצעות התודעה אינה יכולה להיחסם ואין לה מגבלה של מיקום ומרחק בכול היקום.
תקשורת באמצעות התודעה נקראת שפת הטלפתיה.
תקשורת באמצעות שפת הטלפתיה שונה מהתקשורת שנעשית באמצעות דיבור, שמיעה וכתיבה, שמתבצע באמצעות הגוף, תקשורת שמשתבשת בדרך העברתה, ואף אינה מאפשרת דיוק בהעברת המסרים.
תקשורת באמצעות שפת טלפתיה נעשית על ידי תכנון ובניית תסריט, תסריט שמשודר מהתודעה ונקלט בתודעה שאליה שודר המסר, כסרט.
תכנון ובניית התסריט, כלומר השדר האנרגטי לשם העברת המסר מתרחש כסרט שהוא תלת מימד, ונקלט כהולוגרמה בתודעה, שדרים שמשודרים מתודעתו של בן אנוש אחד לשני, דומה לסרט בחלום כשאנחנו ישנים, אך החלום בלילה הוא תוצר של שיבוש שמתרחש בשלב שבין ערות לשינה ובין שינה לערות, ולכן זו דוגמה דומה עד כמה שאפשר אך היא אינה מדויקת, והיא נעשית אך ורק כניסיון להמחיש את כוונתי.
מסקנה: התקשורת שתעשה באמצעות שפת הטלפתיה תהיה שלב חשוב בתהליך לצמצום הפער שבין תת המודע למודע, וישקף תיקון אישיותי משמעותי, וזהו גם אחד מהנושאים החשובים שעלינו ללמוד אותו, וזאת כדי להתחבר לזהותנו האמיתית.
כדי לממש את שפת הטלפתיה עלינו להביא את עצמנו לרוגע פנימי, וזה אומר שהפעלת הגוף צריכה להיות ללא ייצור והפעלת הרגשות החיוביים והשליליים שמנתקים אותנו מזהותנו האמיתית ולא מאפשרים לנו להיות רגועים, וכמובן שרצוי ללמוד איך לחיות בשלווה, שזה אומר להתאים לעצמנו אורח חיים בריא שכולל בתוכו נושאים כמו, שינה, פעילות גופנית, תזונה, נשימות סדירות, שמירה על טמפרטורת הגוף, היגיינה אישית וסביבתית, לחיות ללא לחץ של זמן, ולחיות ללא בעיות הישרדות ועוד..
סיכום: כיום תינוק רגע לפני שהוא בא לעולם הוא מתוכנת לתקשורת באמצעות שפת הטלפתיה.
אבל בגלל הפער הקיים אצלנו בין המודע לתת מודע שמשתקף ברמת המודעות שלנו, נוצר מצב שמרגע שהתינוק בא לעולם הוריו מלמדים אותו לדבר ובהמשך לכתוב, ובכך מבלבלים ומנתקים אותו מהתקשורת הטלפתית שאיתה הוא אמור היה לתקשר ולהעביר מסרים עם הוריו בתחילת חייו, וככה המידע המוטעה הזה עובר מדור לדור.
התקשורת העתידית תעשה באופן טלפתי, כי לכך אנחנו בנויים וזו זהותנו.
התקשורת העתידית באמצעות שפת הטלפתיה יכולה להכיל ידע אין סופי.
התודעה מכילה אין סוף של ידע.
המסר במאמר: התקשורת העתידית תעשה באמצעות שפת הטלפתיה ותשחרר את המין האנושי מכול האמצעים הטכנולוגים הקיימים כיום, כולל גם משפת הדיבור והכתיבה שהם אמצעים שנעזרנו ונעזרים בהם להעברת המסרים שלנו, אבל בעיקר שפת הטלפתיה תקדם אותנו לרמת התפתחותית מתקדמת יותר.

אוטיזם וחיסונים

אוטיזם וחיסונים.
האם יש קשר בין אוטיזם לחיסונים? ההגדרה החברתית לאוטיזם היא מגוונת ויש בה מגוון אבחונים לרמות התפתחותיות שונות.
תופעת האוטיזם נובעת מתוך הרגשות הפנימיים שבנו, שמבלבלים ומנתקים את בעלי התופעה מהמציאות, לדעתי ומתוך החוויה שחוויתי.
חיסונים, כלומר תרופות תפקידם וייעודם לרפא מחלות ו/או למנוע מחלות.
איך שני הדברים אוטיזם וחיסונים קשורים אחד לשני?
הקשר הוא בהשפעת החיסונים על ההתנהגות הרגשית כתוצאה מהחומרים, מהרגשות שמוצפים והנובעים מהחומרים שמובילים לחוסר היכולת לתקשר והיכולת ההתפתחותית ולא רק של ילדים.
כול תרופה כול חומר כימי שנכניס אותו לתוך גופנו יהיו לו תופעות לוואי והשפעה עלינו.
מה שצריך להיכנס לתוך גופנו הם מזון שתייה ואוויר שמתאימים ושלהם זקוק ואותם צריך הגוף כדי לשרוד ולחיות.
כול הכנסה של חומר כימי שהוא אינו תואם את מה שציינתי, יגרום לכך שהגוף שלנו יתפקד ויפעל באופן שהוא אינו מכוונן.
כלומר, התפקוד שלנו ישתנה ובעקבות כך התנהגותנו תשתנה וזה אומר שאנחנו משתנים.
אם קיבלנו חיסונים וההתנהגות שלנו משתנה ובעקבות כך אנחנו משתנים, יש לכך קשר ישיר לחיסונים שקיבלנו.
כשאנחנו משתנים כתוצאה מחיסונים וההתנהגות הרגשית מתערערת ומבולבלת והתקשורת לקויה, ניתן לייחס זאת לתופעת האוטיזם שנובעת מהרגשות.
כשאנחנו משתנים כתוצאה מכך אנחנו מתנתקים מהאני העצמי שלנו, מזהותנו האמיתית, ואז היכולת שלנו לפרש את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים נעשית באופן שגוי שהוא אינו ברור, ואינו שפוי.
קחו למשל אקמול, כדור שתפקידו לשכך גם את הכאבים שלנו והוא נפוץ ביותר בחיי היום יום הלחוצים שלנו, יש לכדור זה השפעה על תפקודנו ועל התנהגותנו, וזה יתרחש עד שהגוף ינקה את עצמו מאותם החומרים הכימיים שהכנסנו לתוכו, וזה מבדיקה עצמית ומניסיון אישי שלי על עצמי.
כלומר, אפשר להגיד זאת כך, שכול עוד החומר הכימי נמצא בתוך הגוף הוא גורם לטשטוש, לבלבול, לחוסר אפשרות להתרכז ולקושי ליצור קשר עם הסביבה הכול באופן יחסי עד הניקוי של הגוף מהרעלים.
במידה והחומר הכימי שמזריקים כחיסונים נשאר בתוך הגוף, והגוף אינו מנקה את עצמו או שהחומר הכימי מתנקה באיטיות, אז חיים עם הטשטוש, עם הבלבול, עם החוסר האפשרות להתרכז שגורם לקשיי תקשורת.  
בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו, רמת המודעות ובעקבות כך אורח החיים שלנו אינו מאפשר למערכת החיסונית שלנו למלא את תפקידה ויעודה באופן המלא.
כתוצאה מכך, לרוב כדי שלא לחלות אנחנו צריכים וזקוקים לקבל את אותם החיסונים, את התרופות.
לכן, ישנה בנושא זה דילמה.
כשרמת מודעות העצמית שלנו תתפתח לרמה מתקדמת יותר ואורח החיים שלנו ישתפר, ויתאפשר למערכת החיסונית שלנו לתפקד באופן המלא והיא תממש את יעודה, אולי אז לא נצטרך לצרוך תרופות או שנקטין את התלות שלנו בתרופות וחיסונים.
אך בשלב זה מי שאינו רוצה לחלות והוא בדרגת סיכון, רצוי שיחליט בעצמו ובעצת הרופא המטפל ועל אחריותו מה לעשות.
כאשר אני היום כבוגר ומנתח את ילדותי שבה חייתי עם קשיי תקשורת, אני יכול לקשר זאת גם לחיסונים שקיבלתי בילדותי.
מסקנה: הדילמה כיום היא, שמצד אחד ברמת המודעות שלנו כיום אנשים חולים וצריכים את החיסונים, אבל מצד שני לחיסונים יש השפעה על בריאותנו ועל חיינו ולפעמים מכרעת.
לכן, כול אחד/ת רצוי שילמד ויכיר את עצמו, ויבחר מה הכי בריא לו לעשות או לילדיו.
סיכום: כמו לכול תרופה כשאנחנו מכניסים את החומרים הכימיים שהתרופה מכילה על כול הרכביה ומרכיביה לגופנו יש לכך השפעה, לכן רצוי להיות במודעות עצמית כדי להבין זאת.
לכן, כתוצאה מתופעות הלוואי יש לחיסונים קשר גם לתופעת האוטיזם כשהמצב הרגשי נוסף.
אבל, תופעת האוטיזם איננה נגרמת אך ורק כתוצאה מהחיסונים, החיסונים הם יוצרים את המצב הרגשי שמוביל לאוטיזם. 
המסר במאמר: ילדים כמבוגרים שמכניסים לגופם חומרים כימיים באופן כזה או אחר, במעשה זה הם גורמים לגופם לתופעות לוואי ולגוף לפעול ולהתנהג באופן שהוא אינו מאוזן ושהוא אינו יציב, כלומר אינו מכוון, ולכך יש השפעה על התנהגותנו וגם על קשיי התקשורת וההתפתחות שלנו.
  

תיאולוגיה

תיאולוגיה.

תיאולוגיה עוסקת בדיון על אודות האלוהים, לדעתם של המאמינים האלוהים שהם מדברים, פונים, ומתפללים אליו המוזכר בכתובים העתיקים הוא הבורא ולכן הוקמו להן הדתות, אך אלוהים קשור לתהליך ההתפתחותי שלנו בחיפוש אחר זהות, והוא אינו הבורא מהבחינה הרוחנית, והכוונה לבורא שהוא ישות שתכנן יצר וברא את כול הקיים והמתרחש ביקום.
האמונה באלוהים שקשורה לתהליך ההתפתחותי שלנו, אינה מאפשרת בשלב זה את ההבנה לעצם קיומו של בורא, לא ניתן לפתור את החידה לעצם קיומו של הבורא עוד לפני שפתרנו לעצמנו את החידה לזהותנו.
מיהו האלוהים? אלוהים הוא דמות דמיונית בדמיונם של המאמינים שמדברים, פונים, ומתפללים לעצמם אך הם אינם מודעים לכך, מה שממחיש את הקונפליקט, הניגוד התודעתי הקיים במאמין בשלב זה שבו הוא נמצא בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות שלו, שבמסע לתקן את אישיותו וללמוד להבין איך להתחבר לזהותו האמיתית, כי כולנו נולדנו ללא ההבנה לזהותנו, ולכן אין לנו את היכולת להבין את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים מהבחינה האבולוציונית אבל בעיקר מהבחינה הרוחנית, כתוצאה מכך בשלב זה אין לנו את היכולת לפתרון החידה לעצם קיומו של בורא.
האלוהים הוא גם תוצר של כביכול אירועים על טבעיים, אמונה בניסים שקרו בעבר וגם מתרחשים כביכול כיום, הדבר נעשה שלא מתוך ההבנה שאין ניסים ואין תופעות שהן על טבעיות, אלא שהכול הוא טבעי אך לא מובן לנו.
האלוהים הוא גם תוצר של הסדר הקבוע שכביכול קיים במערכת השמש וביקום שאלוהים סידר, אבל אין סדר קבוע לא במערכת השמש ולא ביקום, כי הכול נע ומשתנה למרות שמסתכלים על היקום וזה נראה כאילו קיים סדר קבוע.
אלוהים הוא גם תוצר של כתובים עתיקים, אנשים בהיסטוריה האנושית שהעלו בכתב את רגשותיהם, מחשבותיהם, ודמיונם כתוצאה מפרוש שגוי לזהותם ולמציאות שבה הם חיו.
האם קיים בורא לכול? את החידה הזו רצוי לפתור, והפתרון צריך להיות ברור והוא קודם כול וראשית לכול צריך להתחיל מהשאלה, מי אנחנו בכלל מעצם קיומנו כבני אנוש?
כלומר, הפתרון לחידה צריך להתחיל בנו עצמנו מתוך תהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות שלנו.
כשהמסקנה הנובעת מכך היא, שבן האנוש שואף מבחינה תודעתית למצב צבירה של היקום.
מצב הצבירה שאליו שואף בן האנוש הוא מודעות עצמית ונצחיות.
אם המצב הצבירה שאליו שואף בן האנוש מבחינה תודעתית הוא מודעות עצמית ונצחיות, אז האנרגיה שבראה הכול הייתה מודעת לעצמה ונצחית, מה שמוביל למסקנה שהמפץ הגדול לא התרחש, כי ישות אנרגטית שמודעת לעצמה ולעצם קיומה ונצחית לא יכולה הייתה להתנפץ כי היא נצחית, מה שמקשר אותנו לנושא הרוחני ולעצם קיומו של בורא.
מיהו הבורא? הבורא הוא  ישות אנרגטית שמודע לעצמו ולעצם קיומו ונצחי.
הבורא כנשמה השכיל לתקן את עצמו בעולם האמיתי שבו הוא נמצא ולהיות מודע לעצמו ולעצם קיומו ונצחי, ובכך הגיע להבנה מהו אותו האני העצמי שלו, זהותו כנשמה בעולם שמחוץ לעולם החיים והמוות מבחינה רוחנית.
הבורא הוא המתכנן היוצר והבורא של בית הספר מה שנקרא עולם החיים והמוות בתהליך שנקרא אבולוציה, והוא אינו משתתף והוא אינו חלק בתהליך האבולוציה מרגע הבריאה ועד סיומה, ולכן לא ניתן לפנות אליו. 
כאן בעולם החיים והמוות מבחינה אבולוציונית זהו בית הספר שלנו שבו אנחנו כול בני האנוש אמורים לעבור תיקון, טרנספורמציה, שינוי אישיות, כשהמטרה בסוף כול התהליך היא להיות בן אנוש שמודע לעצמו ולעצם קיומו, המבין שהוא האחראי הבלעדי לתכנון חייו, שחי ברוגע ובשלווה ונצחי.
כשמבחינה רוחנית, כלומר במקביל לעולם החיים והמוות, הנשמה שלנו תעבור תיקון ושינוי ותהיה מודעת לעצמה ולעצם קיומה ונצחית כמו הבורא.
האינטליגנציה של הבורא כוללת את כול הידע הקיים ביקום שכוללת את תהליך האבולוציה עד סוף כול הדורות.
האינטליגנציה של הבורא מבחינה רוחנית היא הבאת הנשמות לרמת מודעות עצמית ונצחיות.
מסקנה: כדי לפתור את החידה האם קיים בורא לכול? על בן האנוש להיות מודע לעצמו ולעצם קיומו.
כלומר, להיות מודע משמעותו לצאת מתוך האינסטינקט שאיתו הוא נולד וחי ולהתחבר לזהות האמיתית, וכדי לעשות זאת בן האנוש צריך לתקן ולשנות את אישיותו.
לא ניתן להבין את עצם קיומו של הבורא ללא ההבנה לזהותנו האמיתית.
כלומר, לא ניתן להבין אם קיים בורא אם עדיין אנחנו לא יודעים מי אנחנו בכלל.
כאשר נבצע זאת נוכל לפתור לעצמנו את החידה ולהבין שקיים בורא לכול.
ובעיקר להבין שהאלוהים שאליו פונים, מדברים, ומתפללים המאמינים, ושבעקבות כך הוקמו להן כול הדתות והכתות היא דמות דמיונית בתודעתו של המאמין, ושאין לאלוהים כול קשר לרוחניות, אלא לתהליך ההתפתחות וההתחברות שעובר המאמין בעצמו ועם עצמו לקראת התיקון והשינוי האישיותי הסופי למודעות עצמית ונצחיות.
סיכום: אבולוציה היא תוכנית הלימודים של המין האנושי שהבורא תכנן יצר וברא.
הבריאה נועדה לשמש בית ספר לנשמות שצריכות לעבור תיקון ושינוי.
בעולם האמיתי כולנו נשמות.
מטרת התיקון והשינוי מבחינה רוחנית היא, להביא את הנשמה ממצב שהיא אינה מודעת לעצמה ולעצם קיומה, לרמת מודעות עצמית שבה היא תהיה מודעת לעצמה ולעצם קיומה, המודעת לכך שהיא האחראית הבלעדית לתכנון חייה ונצחית, כמו הבורא.
המסר במאמר: אלוהים המוזכר בכתובים העתיקים הוא אינו הבורא מבחינה רוחנית.
אמונה באלוהים היא אינה ההבנה לעצם קיומו של בורא לכול.
אלוהים הוא דמות דמיונית בתודעתו של המאמין, שעדיין נמצא בתהליך למודעות עצמית ושאינו מבין בקיומו של בורא, אבל בעיקר לא מודע לזהותו האמיתית שאליה הוא אמור וצריך להתחבר בהמשך מסע חייו, ולכן אין לו את היכולת לפרש באופן הברור את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי, הן מהבחינה האבולוציונית, אבל בעיקר מהבחינה הרוחנית.
לכן, כול העיסוק בתיאולוגיה אינו קשור לנושא הרוחני, אלא קשור לתהליך התפתחותי שלנו להכרות ולמודעות עצמית, תהליך שבו אנחנו מנסים להבין מי אנחנו, ומהי המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים, הן מהבחינה האבולוציונית, אבל בעיקר מהבחינה הרוחנית.

פחד

פחד.
מהו  פחד? דוגמה לפרוש ולמחשבה שגויה שלנו לרגש שגורם לנו להרגיש פחד.
אם אני מרגיש ופוחד למשל מהחבר שלי, וגם מכול דבר אחר שהוא מהמציאות.     
אז אני זה שמרגיש את רגש הפחד, רגש הפחד זה פנימי זה בי.
רגש הפחד זה בתוכי זה בגופי, לכן אני פוחד אך ורק מעצמי, כתוצאה מכך אני נכנס למצב של הזיה רגשית ומחשבות שווא ודמיון, ואז אני מתנהג בהתאם.
אני לא פוחד מהחבר שלי, ואני גם לא פוחד מכול דבר אחר שהוא מהמציאות.
אני מייחס, משליך, את מה שרק אני מרגיש שזה את רגש הפחד שנמצא בי, כלפי החבר שלי, וגם כלפי אותם גורמים מהמציאות.
בגלל פרוש שגוי וחוסר ההבנה שלי לרגש הפחד שנמצא רק בגופי, אני מאבד את זהותי האמיתית.
אני מאבד את זהותי האמיתית, כיוון שאם אני חושב שרגש הפחד שנמצא בי, נמצא בחבר שלי, כי אני פוחד אך ורק מעצמי ואין לכך כול קשר לחבר, אז אני חושב שהוא זה אני, וזה מצב של קונפליקט, ניגוד תודעתי.
פרוש שגוי לרגשות הפנימיים גורם לאיבוד האני העצמי, הזהות האמיתית, וכתוצאה מכך נפגעת היכולת לפרש את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים שנעשה באופן שגוי.
זה נכון לגבי כול הרגשות הפנימיים שמעצם ייצורם והפעלת הגוף באמצעותם האישיות תתנפץ למגוון רחב של דמויות.
מהם אותם הרגשות הפנימיים שבנו?
הרגשות החיוביים שגורמים להרגיש איתם טוב הם, אהבה, אושר, שמחה, צחוק, הנאה, יצר מיני ועוד.
וגם הרגשות השליליים שגורמים להרגיש איתם רע כמו, פחד, חרדה, דיכאון, רוע, כעס, עצב, צער, לחץ ועוד.
מהו הרוגע הפנימי? הרוגע הפנימי מתאפשר לנו ללא הנדנדה הרגשית, הזיגזג הרגשי, שבין הרגשות החיוביים והשליליים.
מצב זה מאפשר לנו להתחבר לאני העצמי שלנו, לזהותנו האמיתית, ואז היכולת שלנו לפרש את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים יעשה באופן ברור, שפוי יותר.
הרוגע הפנימי מאפשר לנו להיות רציונליים, שמתייחסים לגופנו ולחיים באופן הענייני והבריא, מה שמנטרל את הרגשת הפחד.
מסקנה: מי שפוחד פוחד אך ורק מעצמו.
אם ההתייחסות אינה נכונה, גורם הדבר למחשבות שווא ולדמיון עם כול אותם הקולות הפנימיים שמלווים לכך, קולות שאינם קשורים למציאות האמיתית.
סיכום: רגש הפחד וכול שאר הרגשות הפנימיים שבנו, גורמים לנו למצבי הזיה וליצירת מציאויות שהן אשליה.
לימדו אותנו שיש שתי אפשרויות שבהן אנחנו יכולים לחיות.
אפשרות אחת היא עם הרגשות הפנימיים השליליים שגורמים לנו להרגיש איתם רע כמו, פחד, חרדה, דיכאון, צער, עצב, כעס, לחץ ועוד.
אפשרות שנייה היא עם הרגשות הפנימיים החיוביים שגורמים לנו להרגיש איתם טוב כמו, אהבה, אושר, צחוק, שמחה, הנאה, יצר מיני ועוד.
חינכו, תכנתו, אילפו אותנו ואמרו לנו שעלינו לשאוף ולחיות תמיד אך ורק עם הרגשות החיוביים שגורמים לנו להרגיש איתם טוב, והעיקר שלא לחיות עם הרגשות השליליים שגורמים לנו להרגיש איתם רע.
אבל, יש אפשרות שלישית שאותה לא למדו אותנו, והיא להתנתק מהרגשות הפנימיים שבנו, גם מהרגשות החיוביים וגם מהשליליים, ורצוי לעשות זאת אך ורק מתוך הבנה ורצון ולא מתוך הדחקה, כי אז הרגשות הפנימיים יהיו קיימים בנו.
אפשרות שלישית זו מאפשרת לנו את הרוגע הפנימי.
כאשר אנחנו רגועים אנחנו מחוברים לעצמנו, לאני העצמי שלנו, לזהותנו האמיתית, ואז היכולת שלנו לפרש את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים תעשה באופן ברור, שפוי יותר.
כאשר אנחנו רגועים, אנחנו רציונליים וענייניים, ואילו כאשר אנחנו רגישים אנחנו מבולבלים שמשנים את האישיות כול העת, אמוציונליים ולא ענייניים.
כאשר אנחנו רגועים אנחנו בריאים יותר, כמובן שנושא הרגשות הוא נושא אחד מתוך מכלול שלם של נושאים שרצוי להבין בהם וליישמם בחיינו.
המסר במאמר: כאשר אנחנו מרגישים אנחנו מתנתקים מזהותנו ומהמציאות האמיתית.
כאשר אנחנו פוחדים רגש הפחד גורם לנו לפרש באופן שגוי את האני העצמי שלנו, ואת המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים.
הפרוש השגוי לרגש הפחד שבנו גורם לנו להרגיש רדופים ולכן יצרנו לעצמנו אויבים.
כאשר בן האנוש פוחד הוא פוחד אך ורק מעצמו, והוא רודף אך ורק את עצמו, והוא האויב היחידי של עצמו והמציאות משקפת זאת.
 

גמגום

גמגום.
מהי הסיבה לגמגום? תופעת הגמגום זו אינה מחלה, היא תופעה פיזיולוגית, שבה המגמגם איבד את שטף הדיבור שלו.
הסיבה העיקרית לתופעת הגמגום היא, הרגשות הפנימיים שבנו.
הרגשות הפנימיים שבנו, שהם הסיבה העיקרית לתופעת הגמגום, נובעים בעיקר כתוצאה מרגש הלחץ, פחד, חרדה ועוד, כל אחד והאישיות שלו, והם הגורמים העיקריים לתופעת הגמגום.
כלומר, אי הפעלה נכונה של הגוף הפיזי מבחינה רגשית.
איך אפשר להפסיק את תופעת הגמגום?
כדי להפסיק את תופעת הגמגום, רצוי להבין מהו אותו רוגע פנימי, וללמוד איך להירגע.
מהו הרוגע הפנימי? הרוגע הפנימי הוא מצב שבו, אנחנו לא מייצרים ומפעילים את הרגשות הפנימיים שבנו.
כלומר, לא מייצרים את הרגשות החיוביים שגורמים לנו להרגשה הטובה, וגם לא את הרגשות השליליים שגורמים לנו להרגשה הרעה.
כלומר, הפסקת הנדנדה הרגשית, הזיגזג הרגשי, שחיינו על פיו, שנע בין הרגשות החיוביים, לבין הרגשות השליליים ולהפך, שמשתקף בהתנהגות רגשית, אמוציונאלית ולא רציונאלית ועניינית.
כלומר, להתרגש זה לא בריא.
מהם אותם הרגשות הפנימיים שבנו?
הרגשות החיוביים הטובים שבנו, כוללים בתוכם את רגש האהבה, אושר, שמחה, צחוק, הנאה, יצר מיני ועוד.
הרגשות השליליים הרעים שבנו, כוללים בתוכם את רגש הפחד, חרדה, דיכאון, כעס, לחץ, צער, עצב ועוד.
בעת ייצור הרגשות הפנימיים שבנו, מיד מתחילות כל אותן המחשבות, הדמיונות, הבלבול, הבעיות האישיותיות, וההתנהגויות שנלוות לייצור אותם הרגשות הפנימיים.
כתוצאה מכך, אנחנו בונים את עצמנו והורסים את עצמנו, מה שנקרא תופעת ההרס העצמי.
הרגשות הם סמים, הגוף הפיזי שלנו הוא בית חרושת לייצור סמים, רק שאנחנו מכנים אותם רגשות.
מה כל זה קשור לתופעת הגמגום? הקשר הוא בכך, שהרוגע הפנימי מאפשר לבעל תופעת הגמגום להתחבר לזהותנו האמיתית, ואז היכולת שלו לתרגם את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי, יעשה באופן ברור יותר, שפוי יותר.
הרוגע הפנימי יאפשר את תיקון האישיות המגמגמת.
עד היום התפיסה הייתה שבעל תופעת הגמגום, צריך להשתחרר רק מאותם הרגשות השליליים שגורמים לו להרגיש רע עם עצמו, כי הם אלו הגורמים העיקרים לתופעת הגמגום.
לכן, בגלל תפיסה שגויה זו, השאיפה של בעל תופעת הגמגום לשאוף ולהרגיש אך ורק את אותם הרגשות החיוביים שגורמים לו להרגיש טוב, אך שאיפה זו מחזירה אותו שוב לדפוס ההתנהגות הרגשי הקודם שבו הוא מגמגם, וחוזר על כך.
לכן, כדי לתקן ולהפסיק את תופעת הגמגום, רצוי קודם כל להבין מהו אותו הרוגע הפנימי, ואז לבנות את הרצון והיכולת הפיזיולוגית לכך, וזאת כדי להשתחרר מאותו דפוס ההתנהגות הרגשי המקובע בנו, שגורם לתופעת הגמגום.
מסקנה: גמגום נובע, מתוך דפוס התנהגות רגשי, הקיים באישיותו של בעל תופעת הגמגום.
סיכום: בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו, אנחנו מייצרים ופעילים את גופנו הפיזי בעזרת הרגשות הפנימיים שבנו, והם אלו שמשקפים את אישיותנו ובהתאם את התנהגותנו.
הרגשות הפנימיים שבנו, כוללים בתוכם את הרגשות החיוביים הפנימיים שגורמים לנו להרגיש טוב, וכוללים בתוכם גם את הרגשות השליליים הפנימיים שגורמים לנו להרגיש רע איתם.
כתוצאה מכך, אנחנו חיים בנדנדה רגשית, בזיגזג רגשי, שנע בין הרגשות החיוביים הטובים שבנו, לבין הרגש השליליים הרעים שבנו, מצב זה גורם לנו להתנתק מזהותנו האמיתית שאמורה להיות רגועה, זהות ללא הרגשות החיוביים הטובים וללא הרגשות השליליים הרעים שבתוכנו, שגורמים לנו לקונפליקט, לניגוד, לפיצול אישיותי, מצב חדש זה לאחר תיקון האישיות יאפשר לגוף לעבוד ולתפקד באופן מכוון, מה שמאפשר לנו את השפיות, כמו כן הרוגע הפנימי מאפשר את נטרולן של כל אותן התופעות הפיזיולוגיות הנובעות מהרגשות הפנימיים שבנו, כולל את תופעת הגמגום.
המסר במאמר: הרוגע הפנימי מאפשר לבעל תופעת הגמגום להתחבר לזהותו האמיתית, ולהחזיר לעצמו את שטף הדיבור.

אוטיזם

אוטיזם.
מהו הגורם העיקרי לאוטיזם, קשיי תקשורת? אוטיסטים מוגדרים כבעלי ליקויים אישיותיים, ליקויים שאינם מאפשרים להם תקשורת ואינטראקציה עם הסובבים אותם, ברמה כזו או אחרת.
זוג הורים מחליטים להביא תינוק לעולם, והם מגלים בשלב מסוים, שהילד שלהם מתנהג באופן שהוא אינו נורמטיבי, והוא מאובחן כאוטיסט ברמה כזו או אחרת.
לאחר שלב האבחון, מתחיל המסע של ההורים בחיפוש אחר הפתרון לתעלומה.
כדי להבין את הבעיה, רצוי להבין איך צריך היה להיות המקור.
כלומר, רצוי להבין מה אמורה הייתה להיות האישיות, מה הייתה אמורה להיות הזהות האמיתית?
כשמבינים מהי האישיות שאמורה הייתה להיות, רק אז ניתן יהיה לנסות ולהבין היכן ובאיזה שלב בתהליך ההתפתחות הכל התבלבל לבעל הלקות, וזאת כדי לנסות ולעזור לו לתקן את עצמו.
כמובן שלא כל הלוקים בתופעה הם בעלי מוגבלויות זהות, ישנן רמות שונות של קשיים שהחברה הנורמטיבית מגדירה אותם באופן כזה או אחר.
האם הנורמטיבי הוא השפוי? הנורמטיבי שהחברה מגדירה, הוא בעל אישיות שהתנהגותו תואמת את הקולקטיב, חברה שהחליטה שצריך להתנהג באופן מסוים.
כלומר, חברה שהתנהגותה מוגדרת לה, יצרה לעצמה שיטה שמתאימה לאורח החיים המוגדר כנורמטיבי.
כיום, ההתנהגות המוגדרת כנורמטיבית היא התנהגות שמשקפת רגשות, אמוציות, ולכן כתוצאה מכך התנהגות זו גורמת להפעלת הגוף באופן שהוא אינו מתאים, ולכן הוא גם אינו בריא, התנהגות זו גם אינה תואמת למהות ומטרת החיים.
התנהגות זו משקפת את האישיות שנוצרה כתוצאה מכך.
אישיות מוגדרת זו של החברה משקפת זהות.
זהות מוגדרת זו של החברה היא הנורמטיבית.
הזהות הנורמטיבית יוצרת זהות אחידה לכולם.
זהות אחידה משמעותה שכולם צריכים להיות זהים.
מכאן השיטה יוצרת מכונה משומנת היטב, ליצירת אנשים שהם מחונכים, מתוכנתים, מאולפים.
כלומר, הנורמטיביות אינה יכולה לאפשר את השפיות.
כשהנורמטיביות אינה מאפשרת את השפיות, צצות להן כל אותן התופעות הבריאותיות, שכוללות בתוכן גם את תופעת האוטיזם.
השפיות מתאפשרת רק כאשר אנחנו רגועים, רציונאליים, וכשהתייחסות לגוף שלנו נעשית באופן המתאים, הענייני והבריא לו, ושמתאימה למהות ומטרת החיים, מה שאינו קיים כיום.
מה כל זה קשור לאוטיזם? זוג הורים נורמטיבי שמחליטים להביא תינוק לעולם, חושבים שהילד שלהם צריך להיות נורמטיבי, כי גם הם נורמטיביים.
אבל, כיוון שהזהות הנורמטיבית אינה הזהות האמיתית שמאפרת את השפיות, נוצר פער שיוצר את התופעה שהחברה מגדירה אותה כאוטיזם.
אוטיזם היא תופעה שנובעת כתוצאה מתפיסה שגויה, ולכן היא נובעת מטעות בפרוש שגוי למי אנחנו, שיוצרת תופעה זו שעוברת מדור לדור.
החברה מגדירה את האוטיסט כאחד שיש לו חוסר ביכולת לתקשר עם האנשים שסביבו, אם זה בדיבור ואם זה במבט או בהבעה כלשהי, וכן חוסר היכולת שלו להיות מודע לעצמו, להתנהגותו, לצרכיו ולסביבה שבה הוא נמצא וחי.
כלומר, מבחינה תודעתית בעל האוטיזם נמצא בתוך מבוך ושם הוא כלוא, בגלל הפחד והבלבול שנגרם לו מהוריו הנורמטיביים שחיים בחברה נורמטיבית, שמנסים ליצור ילד אחרת ממה שהוא צריך להיות.
כלומר, רוצים להתאים את האישיות האמיתית שצריכה להיות לבעל הלקות לאישיות נורמטיבית.
כדי לשחרר את האוטיסט מאותו התא שבו הוא כלוא מבחינה תודעתית, ולשחרר אותו מאותה הדמות, שנמצאת בבית הסוהר התודעתי, שזה להוציא אותו מהמבוך שבו הוא נמצא תקוע, רצוי להבין איך לעשות זאת.
כלומר, הייתי צריך לעבור את המסע האישי הזה, שאפשר לי את ניסיון החיים והידע, וכול זאת כדי להבין את הדרך החוצה אל החופש.
כלומר, רצוי להבין באיזה מצב תודעתי נמצא בו הלוקה בקשיי התקשורת, ובכך לגרום לו להבין, לרצות ולבנות את היכולת לראות את הדרך החוצה משם, כמובן שהכול תלוי במצב ההתחלתי שלו.
רצוי לזכור שהתקשורת כיום היא אינה התקשורת האמיתית שלנו.
התקשורת כיום נעשית באמצעות דיבור על המגוון הרחב של השפות שיצרנו לעצמנו, כאשר השפה האמיתית היא שפת הטלפתיה שמשותפת לכולנו, אך בשלב זה אנחנו לא מודעים לה.
לכן, אם בעל האוטיזם כביכול אינו מקשיב ומתייחס, זה לא אומר שהוא אינו קולט ומבין, רק אין תאום תקשורתי, כל אחד והשפה שלו.
כיוון שבשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו, האנושות עדיין מחפשת את הפתרון לחידה, מהי הזהות האמיתית של בן האנוש, ומהי המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים, כל ניסיון ליצור מציאות שבה אנחנו מנסים להתאים את האישיות שלנו לאורח חיים, לשיטה מסוימת, שהיא אינה תואמת, הדבר יגרום לפחד ולבלבול, כשאוטיזם קשיי תקשורת הם רק תופעה אחת מתוך מגוון רחב של תופעות ומחלות.
את המאמר הזה אני כותב מתוך התובנות שלי, שנובעות מתוך ניסיון החיים והידע שאני צברתי.
ניסיון חיים וידע זה מתאפשר לי, כאחד שהיו לו קשיי תקשורת, היפראקטיביות, ועד היום עם דיסלקציה מתוקנת, בתקופה שהחברה עדיין לא ידעה לאבחן זאת בשנות השישים והשבעים.
קצת עלי: נולדתי להורים נורמטיביים שניסו להתאים לי אישיות באמצעות חינוך, וניסו גם להתאים את אישיותי לחברה הנורמטיבית, כמו כולם לאותה תקופה.
מבחינת מערכת החינוך הציונים שלי היו נמוכים מאד, האישיות שלי לא אפשרה את ההשתלבות שלי במערכת החינוך, למרות שבסוף סיימתי את לימודי, וזאת בעיקר לאחר בקשות ותחנונים חוזרים של אימי למחנכות שהיו לי בבקשה שהן לא ישאירו אותי כיתה, אז הוגדרתי כעצלן, מה שמשקף את הסטיגמה שנוצרה לי ושאיתה הייתי צריך לחיות, כנראה שלא רק אני, אבל מבחינה חברתית הייתי חברותי ומקובל.
כלומר, שרדתי את השנים שהייתי צריך ללמוד בבית הספר.
האבחון מהמחנכות שקיבלתי במשך אותם שנים בתעודות סיום השנה היה, שאינני מקשיב ואינני משתתף בשיעורים, ועל זה קיבלתי את הציון הנמוך ביותר שהיה אפשרי לאותה תקופה, כי לא יכולתי ולא הייתי מסוגל להתאים את עצמי למערכת החינוך, ומצב זה השתקף בתעודות סוף השנה ובציונים הנמוכים ביותר שקיבלתי ברוב שנות לימודי.
בבית הספר את רוב השיעורים ביליתי מחוץ לכיתה.
כיום אני מבין, שאני הייתי בסדר, בסך הכל הייתי ילד, שרוצה להיות חופשי וללמוד על עצמו ועל החיים בדרכו שלו.
הבעיה הייתה אז וגם כיום, בניסיון של ההורים והחברה להתאים את ילדיהם לזהות ולמציאות שאינם מתאימים ואינה תואמים לזהות האמיתית ולמציאות האמיתית שלהם.
כלומר, יוצרים את האשליה, ומנסים להתאים את הילד לאשליה.
מצב זה גורם לכך, שמנסים וגם מצליחים לחנך, לתכנת, לאלף את הילד, ולכן נוטלים ממנו את אישיותו.
ואז, גורמים לילד שמתקשה להשתלב ושהוא זה שלא בסדר, וגורמים לו להאמין ולחיות עם הרגשת הנחיתות הזו.
כמה נושאים שכדאי לדעת: החיסונים והתרופות שמקבלת האם, במידה והיא מקבלת, לפני ובעיקר בתהליך ההריון יש להם השפעה התנהגותית על האם וגם על העובר.
החיסונים והתרופות שמקבל התינוק, במידה והוא מקבל יש להם השפעה התנהגותית.
הורים ובעיקר האם בתהליך ההריון, אשר אורח החיים שלה אינו רגוע ושלוו, שאין לה את ההבנה איך להפעיל את הגוף, ואם זה בלהזין את הגוף, ואם זה בלתחזק את הגוף, באופן הבריא יש לכך השפעה על הוולד ועל התינוק שיולד, מבחינה התנהגותית.
תהליך הגדילה וההתפתחות של הילד עשוי מתהליך שכולל בתוכו שלבים רבים, כאשר לכל אחד יש את קצב החקירה, הלמידה וההתפתחות האישית שלו, ואת קצב המעבר שלו משלב לשלב.
אי הבנה של ההורים ובעיקר של האם לתהליך זה, יוצר פחד ובלבול אצל הילד.
מצב זה יכול ליצור אצל ההורים את חוסר היכולת שלהם לתקשר עם הילד, כלומר לנתק תקשורתי.
גם אם מבחינה גנטית בעברם המשפחתי של הזוג היה אוטיזם, אין הדבר אומר שמתוך הבנה ורצון אי אפשר לתקן ולשנות הרגלים התנהגותיים שגויים, רק שרצוי להבין איך, ולעשות את התיקון ואת השינוי לפני שמביאים תינוק לעולם.
חשוב להבין, שהמחלות והתופעות הפיזיולוגיות הרבות, שכוללות בתוכן גם את האוטיזם, החלו בעיקר כאשר התחלנו להרגיש, גם אם זה את הרגשות החיוביים שגורמים לנו להרגשה הטובה, כמו: אהבה, אושר, שמחה, הנאה, צחוק, יצר מיני ועוד, וגם אם זה את הרגשות השליליים שגורמים לנו להרגשה הרעה, כמו: פחד, חרדה, דיכאון, כעס, לחץ, עצב, צער ועוד.
רגשות פנימיים אלו גורמים לזיגזג רגשי, לנדנדה רגשית, שגורמת להתנהגויות משתנות בהתאם.
ואז נוצרת לה מערכת יחסיים שבה ההורים רוצים, צריכים וזקוקים להרגיש, ולכן הם משליכים את רגשותיהם הפנימיים על הילד.
כתוצאה מכך, נוצר מצב שהילד הופך להיות אובייקט וקורבן לרגשותיהם של הוריו.
התנהגות זו מבלבלת את הילד, שאינו מבין מה הוריו רוצים ממנו, שגורמת לו לפחד וחרדה, שמוביל לניתוק מהמציאות ומעבר לעולם הדמיון.
למה? כיוון, שהרגשות הפנימיים, אינם מאפשרים לנו את הרוגע הפנימי.
כאשר אנחנו לא רגועים, אנחנו נחלשים, מערכת החיסונית שלנו נחלשת, ואז אנחנו חשופים למחלות, אבל בעיקר אנחנו לא מחוברים לזהותנו האמיתית ולמציאות האמיתית, ואז מופיעות להן כל אותן התופעות הפיזיולוגיות, כמובן שנושא הרגשות הוא נושא אחד מתוך מגוון רחב של נושאים, שרצוי להבין בהם ורצוי לחיות על פיהם על מנת שנאפשר לעצמנו את הבריאות.
לכן, כשמביאים ילד לעולם, רצוי להבין, שכתוצאה מהרגשות הפנימיים המשתנים, וההתנהגות המשתנה שנעשית באופן תדיר עם כל המחשבות, הדמיונות, ההזיות, הקולות הפנימיים וההרס העצמי שמלווים את ההורים לרוב שלא במודע, יוצר המצב פחד ובלבול אצל הילד, שמנתק אותו מעצמו ומהסביבה לעולם הדמיוני שלו, ששם הוא כביכול מוגן ובטוח, מה שמוביל את מערכת היחסים הבלתי אפשרית הזו לקשיי תקשורת בין ההורים לילד ובין הילד להורים.
מהו הרוגע הפנימי שאליו ההורים רצוי שישאפו?
הרוגע הפנימי הוא מצב שבו אנחנו איננו מייצרים ומפעילים את גופנו בעזרת הרגשות הפנימיים שבנו, לא את הרגשות החיוביים ולא את הרגשות השליליים, ואז ההתנהגות אינה משתנה.
הרוגע הפנימי משקף את האישיות האמיתית שלנו, את האישיות הרציונאלית, שמתייחסת לגוף שלה באופן הענייני והבריא, ומתאימה את אורח החיים שלה למהות ומטרת החיים.
כשנגיע לרמת מודעות עצמית מתקדמת זו, ורמת ההתפתחות שלנו תשודרג, ייעלמו להן כל אותן התופעות הפיזיולוגיות הקימות, שכוללות בתוכן גם את תופעת האוטיזם.
ואז תתאפשר לנו השפיות. 
מסקנה: אוטיזם זוהי התנהגות שמשקפת בעיקר פחד, חרדה, שגורמים לבלבול אצל הילד, התנהגות שמנתקת אותו מהאני העצמי שלו ומהמציאות האמתית שבה הוא נמצא וחי לעולם הדמיוני שבו הילד מרגיש כביכול מוגן ובטוח, מצב שמנתק אותו מהסובבים אותו ברמה כזו או אחרת. 
סיכום: מצב של אוטיזם משקף מצב תודעתי שבו נמצא הילד, שנובע כתוצאה מחוסר ההבנה של ההורים לאינטראקציה תקשורתית עם ילדם.
כלא תודעתי זה הוא מעיין מבוך שרצוי להבין היכן נמצא בעל התופעה ובכך לעזור לו לצאת מהמבוך הזה, כשבמסע הזה ישנם מגוון רחב של דרכים שהם ללא מוצא עם יציאה אחת בלבד.
היציאה מהמבוך צריכה להיות הדרך שבה הילד יתחבר חזרה לזהותו האמיתית, הרגועה, הרציונאלית והעניינית, כשנקודת ההתחלה של הילד ושל הוריו לחיים הייתה זו שהובילה אותו למצב הקיים שהיא זהות רגשית, אמוציונאלית ולא עניינית, אישיות רגישה שהוא ירש מהוריו שהובילה אותו למצב שבו הוא נמצא.
המסר במאמר: ההגדרה לחברה נורמטיבית אינה משקפת את החברה השפויה, כיוון שהנורמטיבי במסע חיפוש אחר השפיות.
הורים נורמטיביים יביאו ילד נורמטיבי.
הורים בריאים ושפויים יביאו ילד בריא ושפוי, אבל לשלב התפתחותי זה עדיין לא הגענו.
לכן, רצוי להבין מהי זהותנו האמיתית והמציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים ורצוי לפני שמבאים ילד לעולם, שיאפשר לנו את תיקון האישיות שיוביל לשפיות.