חפש בבלוג זה

תרגום/Translate

חפש בבלוג זה. Search this blog

דמיון

דמיון.
מהו דמיון? דמיון זהו מצב תודעתי שיצרנו לעצמו שלא במודע, בשלב קדום יותר בתהליך האבולוציה ופתחנו אותו.
דמיון זהו מצב תודעתי, שבו הדמות הדמיונית שיצרנו לעצמנו בתודעתנו היא אינה זהותנו האמיתית, והמציאות שבה נמצאת אותה הדמות הדמיונית בתודעתנו, היא אינה המציאות האמיתית.
בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית שלנו, אנחנו איננו מודעים לזהותנו האמיתית, ולכן היכולת שלנו לתרגם את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים נעשית באופן שגוי, הן מהבחינה האבולוציונית, הן מהבחינה הקוסמית, והן מהבחינה הרוחנית.
כלומר, כיום בן האנוש כיחיד והמין האנושי כחברה, חיים ונמצאים במצב תודעתי של אשליה.
כתוצאה מכך, אנחנו מתנהגים באופן סהרורי, באופן מבולבל, ואורח החיים שלנו אינו מתאימים לגוף הפיזי שלנו, ולכן הוא גם אינו תואם למהות ולמטרת החיים.
אורח חיים רגוע ושלוו, מאפשר לנו להיות מחוברים לזהותנו האמיתית ולמציאות האמיתית, מה שמאפשר לנו את הפעלתו, הזנתו ותחזוקתו של הגוף באופן מאוזן ויציב, ואז הוא מתפקד באופן מכוון, מה שמאפשר לנו את הבהירות, את השפיות ואת הבריאות, וימנע מאיתנו את הצורך והנזקקות לדמיין.
כדי להבין איך אנחנו מכניסים את עצמנו למצב תודעתי של דמיון, רצוי שנבין ממה מורכב בן האנוש.
ממה מורכב בן האנוש? בן האנוש מורכב מהתודעה והגוף הפיזי, התודעה היא מי שאנחנו.
הגוף הוא רובוט ביולוגי, שנבנה בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית.
התודעה לאחר התרחשות תופעת המוות, משתחררת באופן אינסטינקטיבי, ועוזבת את הגוף שמת.
התודעה היא אנרגיה בעלת מעטפת כדורית, הקולטת מהחוץ ומשדרת כלפי פנים, המאפשרת את ההולוגרמה.
כלומר, אנחנו כתודעה צופים בתוכנו על המציאות שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים, כסרט שהוא תלת ממד, כהולוגרמה.
המוח כאיבר וכחלק מהגוף הוא איבר המקשר, בין התודעה לגוף, ולהפך.
כלומר, המוח מאפשר את ההמרה של השדרים, שדרים המשודרים מהתודעה לגוף לשם פיקוח, בקרה, והפעלתו, כמו כן המוח מאפשר גם את התרגום של השדרים המגיעים מהגוף לתודעה.
החיים באמצעות הגוף מאפשרים את ההשתקפות שלה זקוקה התודעה, לשם מימוש מהות ומטרת החיים, כלומר את המעבר מחיים שמתנהלים באופן אינסטינקטיבי מרגע שנולדנו, והתנהגות שמתנהלת באופן אוטומטי ללא כל מודעות עצמית, מעבר למודעות עצמית ונצחיות.
כדי להבין איך כל זה קשור לדמיון, רצוי להבין מהי ההוויה האישית.
מהי ההוויה האישית? ההוויה האישית לאחר הבניה הפיזיולוגית, מאפשרת לנו מבחינה תודעתית, לתכנן וליצור לעצמנו מציאות שבה אנחנו נימצא.
הצורך שלנו לתכנן וליצור לעצמנו מציאות שאנחנו חלק ממנה, מאפשר לנו לחקור וללמוד על עצמנו, על זהותנו האמיתית ועל המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים ולהתפתח מתוך ניסיון החיים והידע שאנחנו צוברים, ובכך להעלות את הידע האגור בתודעתנו מתת המודע למודע וזה מהות החיים.
כאשר בן האנוש יוצר לעצמו את ההוויה בתודעתו, הוא מאפשר לעצמו לחיות את המציאות שאותה הוא תכנן, לעומת דמיון שלא מאפשר לנו לממש את עצמנו במציאות, כי אותה הדמות הדמיונית היא אינה הזהות שלנו, ולכן הדמיון מוביל לאשליה שתנפץ את התדמית.
חשוב להזכיר שוב, בדמיון זה לא המציאות האמיתית, והדמות שבדמיון היא אינה הזהות האמיתית שלנו.
כל ניסיון לדמיין, גורם לנו להתנתק מזהותנו האמיתית ומהמציאות האמיתית, וליצור לעצמנו את עולם האשליות, ואשליות במציאות האמיתית מתנפצות להן.
הדמיון יוצר מצב, שכאשר אנחנו מדמיינים אנחנו יוצרים לעצמנו בתודעתנו קונפליקט תודעתי, ניגוד תודעתי.
פיצול תודעתי זה גורם לכך, שאנחנו יוצרים לעצמנו דמות דמיונית אחת או יותר, שהופכת לתדמית בחיינו, כשלרוב היא נוצרת כתוצאה מתרגום שגוי למי שאנחנו באמת, אז אנחנו חיים במציאות שהיא אשליה.
דוגמה, מה קורה לסופר שכותב סיפור דמיוני, ולקוראיו שמדמיינים את סיפורו?
סופר שכותב סיפור דמיוני, ובסיפורו יש דמויות דמיוניות שאותן הוא מדמיין, הוא יוצר מצב שגורם לכך, שבתודעתו נמצאות אותן הדמויות הדמיוניות, שנמצאות במציאות הדמיונית שהסופר יצר לעצמו.
הסופר עצמו אולי אינו מודע לכך שהוא ניפץ את זהותו האמיתית, וכמספר הדמויות הדמיוניות שהוא יצר לעצמו בתודעתו מעצם יצירתן הוא ניפץ את זהותו האמיתית, והמציאות שהוא דמיין בעבור אותן הדמויות שהוא יצר בתודעתו, היא המציאות שבה הוא כלוא.
כלומר, במציאות הדמיונית שהסופר המציא בדמיונו נמצאות הדמויות הדמיוניות שהוא יצר, שהן בעצם זה הוא, כי הן נמצאות בתודעתו, בדמיונו.
למה? כיוון, שהכול מתרחש בתוך תודעתו של הסופר, בדמיונו, ולכן הדבר גורם לסופר לקונפליקט, פיצול, מה שמוביל אותו להתנתק מהאני העצמי שלו, מזהותו האמיתית ומהמציאות האמיתית.
אם הסופר רוצה להתחבר לאני העצמי שלו בחזרה, כלומר אם הוא רוצה להתחבר לזהותו האמיתית, ולהישאר במציאות האמיתית, אז שימנע מלדמיין.                                  
הקוראים מעצם קריאת הספר, שגורם להם לריגוש ולהזדהות עם אותן הדמויות הדמיוניות, ועם המציאות הדמיונית שבסיפור, גורמים לעצמם לדמיין.
הקוראים שמעצם קריאת הסיפור, העלילה, הדמויות והמציאות הדמיונית נמצאות בתודעתם.
כלומר, הקוראים ניתקו את עצמם גם כן מהאני העצמי שלהם, מזהותם האמיתית, ומהמציאות האמיתית לעברו לעולם הדמיון.
בדמיונם של הקוראים ישנם כמה וכמה דמויות, זהויות, שהקוראים אינם מודעים לכך, אבל הדמויות הדמיוניות שבסיפור הופכות להיות הן עצמם, בגלל ההזדהות הרגשית לדמויות.
אנשים מעדיפים לפתח את דמיונם, ולחיות במציאות דמיונית מכמה סיבות:
חלקם כיוון שהמציאות האמיתית קשה עליהם, ולכן הם מעדיפים לדמיין מציאות ששם קל להם יהיה לברוח מעצמם, מגופם הפיזי ולהתנהל שם.
חלקם מעדיפים לדמיין את עצמם במציאות אחרת, כיוון שההתמודדות עם הבעיות הבריאותיות שעליהם לפתור קשה עליהם.
חלקם לא רוצים להתמודד או לקבל את מי שהם, כלומר את זהותם האמיתית, את איך שהם נראים, ואיך שהם מרגישים, ואז הדמיון הוא המפלט שלהם.
חלקם חיים את חייהם בדמיונם, מבלי להיות מודעים לכך, ולדעת שיש להם זהות ומציאות אחרת.
תחום נוסף שבני האנוש לא במודע גורמים לעצמם לנזק בריאותי הוא בתחום המדע.
כיום הטכנולוגיה נמצאת בשימוש בכל תחום בחיינו ואנו נעזרים בה, ואיני פוסל זאת, אך ברוב המקרים רובנו לא יודעים איך להתייחס ולהשתמש בטכנולוגיה, מבלי שניפגע ממנה ומבלי שנכניס את עצמנו לעולם הדמיון וניצור אשליות.
ישנם אנשים שמלמדים ונעזרים בדמיון מודרך, אפשר ואף רצוי להיעזר וללמוד את הנושא, אך רצוי להתייחס לנושא כשלב ביניים, כמעבר לשלב שבו לא נצטרך לדמיין יותר.
מסקנה: במצב דמיון זה לא האני העצמי והמציאות האמיתית, בהוויה כן.
סיכום: כאשר אנחנו מדמיינים, הדמות שמתורגמת אצלנו בתודעה, היא אינה זהותנו האמיתית.
כאשר אנחנו מדמיינים, המציאות שמתורגמת אצלנו בתודעה, היא אינה המציאות האמיתית.
כיוון שאין לאנושות מושג מהו אותו האני העצמי, נוצר מצב שבו אין למדמיין אפשרות לחזור לאני העצמי שלו, ולכן הוא מחליף דמויות ומציאויות בדמיונו, וכך נוצרות להן התדמיות והאשליות שאותן מנסה המדמיין לממש במציאות שבה הוא נמצא ושבה הוא חי. 
המסר במאמר: כאשר אנחנו מדמיינים, אנחנו לא מחוברים לזהותנו האמיתית ולמציאות האמיתית, מה שלא בריא לעשות.