חפש בבלוג זה

תרגום/Translate

חפש בבלוג זה. Search this blog

שירה

שירה.
מהי שירה? שירה זוהי שפה שמטרתה העברת מסר מדמיונו של כותב השירה, למאזינים, לקוראים, במטרה לרגש אותם.
שפת השירה מטרתה העברת מסר דמיוני, והיא אינה משקפת את המציאות האמיתית.
דמיון זה לא המציאות האמיתית.
שפת השירה הדמיונית של כותב השירה, מועברת באופן כזה שהיא אינה תואמת את השפה הרשמית המקובלת, שאמורה לתקשר ולהעביר מסרים בין האנשים באופן הרגיל.
שפת השירה שנועדה לרגש, זהו בעצם סוג של טקס פולחן רגשי, מיני טקסים פולחנים רבים שאמורים לענות על צרכיו הרגשיים של הכותב או השומע או הקורא.
טקס פולחן השירה מטרתו לעורר בנו את הרגשות הפנימיים שבנו.
הרגשות הפנימיים שבנו כוללים בתוכם את הרגשות החיוביים וגם את הרגשות השליליים.
הרגשות החיוביים כוללים בתוכם את הרגשות שגורמים לנו להרגשה הטובה כמו, אהבה, אושר, שמחה, צחוק, יצר מיני ועוד.
הרגשות השליליים כוללים בתוכם את הרגשות שגורמים לנו להרגשה הרעה כמו, פחד, דיכאון, חרדה, כעס, לחץ, צער, עצב ועוד.
כתוצאה מהרגשות הפנימיים שבנו אנחנו חיים בנדנדה רגשית, זיגזג רגשי, שנע בין הרגשות החיוביים לרגשות השליליים, מה שלא מאפשר לנו את הרוגע הפנימי, והשירה משקפת זאת.
הגוף שלנו הוא בית חרושת לייצור סמים רק שאנחנו מכנים אותם רגשות.
מהו הרוגע הפנימי? הרוגע הפנימי הוא מצב פיזיולוגי שבו אנחנו לא מייצרים את הרגשות הפנימיים שבנו, לא החיוביים ולא השליליים שגורמים לנו למצבי הזיה, מה שמנטרל בנו את הנדנדה, הזיגזג הרגשי.
הרוגע הפנימי מנטרל בנו את הצורך והנזקקות שלנו לשירה.
הצורך והנזקקות שלנו לשירה ולריגושים משקף את הסבל הרגשי הקיים בחיינו.
מסקנה: שפת השירה נועדה לרגש את כותב השירה וקוראי או שומעי השירה.
אך לשפת השירה אין כול קשר לשפה האמיתית שלנו, אלא לרגשות למחשבות שווא ולדמיון, שמנתקים מהאני העצמי, מהזהות ומהמציאות האמיתית, ובכך במודע או שלא במודע, נוצר בנו קונפליקט, ניגוד, שכולל את הרגש המחשבה והדמיון, לבין הרוגע הפנימי שמאפשר את הרציונל.
סיכום: הצורך והנזקקות הרגשית גורם לכך שנחפש לעצמנו טקסים פולחנים רגשיים, שנובעים בעיקר מהצורך ומהנזקקות שלנו להשתחרר מאותם הרגשות השליליים שגורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו ולעבור לאותם רגשות חיוביים שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו, וזה מהות טקס הפולחן הרגשי, כשאחד מיני רבים הוא טקס הפולחן הרגשי שבשירה.
בן אנוש כשהוא רגוע, רציונלי וענייני מחובר לעצמו, לאני העצמי, לזהותו האמיתית, ולכן היכולת שלו לפרש את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי נעשית באופן ברור יותר, שפוי יותר, שונה מאשר בן האנוש הרגיש, האמוציונלי והלא ענייני, שמנותק מזהותו ומהמציאות האמיתית, שמכניס את עצמו תודעתית למציאות דמיונית והשירה משקפת זאת.
המסר במאמר: הצורך והנזקקות לריגושים הביאה אותנו להמציא את טקס הפולחן הרגשי שבשירה.
שלב מתקדם יותר בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית, יהיה שלב המעבר למציאות שבה השירה לא תרגש אותנו, כי נשמור על הרוגע הפנימי שבנו, מה שיקנה לנו בריאות ואריכות חיים, כי להתרגש זה לא בריא.


אין תגובות: