צייר.
למה לצייר? הציור הוא האמצעי שיש בידי הצייר, וזאת כדי שיוכל להביע את רגשותיו, מחשבותיו
ודמיונו, כשהציור נוצר בתודעתו של הצייר שאותו הוא מדמיין.
הצייר יצר לעצמו את עולמו הדמיוני, כי שם בעולמו הדמיוני קל לו להתנהל.
ציור זו שפה, גם האותיות והמספרים הם ציורים, שבאמצעותם אנחנו מעבירים מסרים ומתקשרים עם אנשים, כמו במאמר הזה.
כיוון שהשפה היא דמיונית היא אינה מציאותית.
יצירות אומנות הן פרי דמיונם של האומנים, שהחליטו במודע או שלא במודע, לחיות את חייהם בעולם הדמיוני שהם יצרו לעצמם, רצוי לזכור שדמיון זה לא המציאות האמיתית.
כאשר אנחנו מדמיינים ומציירים אנחנו כלואים תודעתית בעולם הדמיוני שיצרנו לעצמנו מה שלא בריא לעשות.
כשמחליטים לחיות בעולם הדמיוני, רצוי להבין שמעשה זה גורם לניתוק מהאני העצמי שלנו, מזהותנו ומהמציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים.
באמצעות שפת הציור שכולל את המכחול, הצבעים, הלוח ועוד, מנסה הצייר לשדר ולעביר מהיצירה הדמיונית שיצר בתודעתו מסר שמשתקף ביצירותיו.
כאשר צייר מצייר והוא משתמש בצבעים, וזאת כדי לצבוע את ציוריו ולהעביר את מסריו, הוא עושה זאת כדי לנסות ולהביע את מצוקותיו הרגשיות, אם באמצעות הרגשות החיוביים שגורמים לו להרגיש טוב כמו, אהבה, אושר, צחוק, שמחה, הנאה, יצר מיני ועוד, ואם אלו הרגשות השליליים שגורמים לו להרגיש רע כמו, רוע, פחד, חרדה, דיכאון, כעס, לחץ, צער, עצב ועוד.
ועם הנדנדה הרגשית, הזיגזג הרגשי, שנע בין הרגשות החיוביים והשליליים חי לו הצייר.
הציור הוא למעשה טקס פולחן רגשי של הצייר, כאמצעי שמאפשר לו להשליך את רגשותיו בציור, אם זה כתוצאה מההרגשה הטובה שקיימת בצייר באותה תקופה, ואם זה כתוצאה מההרגשה הרעה הקיימת בצייר באותה תקופה.
לכן, כמעט ואין כול אפשרות להבין את הצייר שמצייר את יצירותיו, כי רק הוא כלוא שם בעולמו האישי, הפרטי, הדמיוני ששם מנסה הצייר אולי להבין את עצמו ואת המציאות.
אז איך רצוי להתייחס לנושא הציור? הציור הוא גם אמצעי שקיים בידי הצייר כדי לנסות ולפרש את עצמו ואת המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי.
לכן, רצוי להתייחס לציור כשלב מעבר בתהליך שהצייר עובר, לשם המעבר לרמת מודעות והתפתחות עצמית מתקדמת יותר.
למה? כיוון שכמו שציינתי הצייר נמצא בעולמו הדמיוני, ולכן הוא כלוא שם תודעתית.
שלב התפתחותי מתקדם יותר יהיה כאשר הצייר ישתחרר מהכלא שהוא יצר לעצמו מבחינה תודעתית ויפסיק לצייר.
היציאה של הצייר מהשלב שבו הוא מצייר, תאפשר לו להתחבר לזהותו ולמציאות האמיתית, מה שיאפשר לו לשפר את הרוגע הפנימי ואת המצב הבריאותי.
ההתחברות לרוגע הפנימי תאפשר את החיבור לאני העצמי, וזהו מצב שבו לא מייצרים ומפעילים את הגוף הפיזי באמצעות הרגשות הפנימיים שבנו, מה שמאפשר את היציאה מהנדנדה הרגשית, מהזיגזג הרגשי, וביטול המחשבות והדמיון.
מצב זה מאפשר את השחרור מהכלא התודעתי שבו היה נתון הצייר.
איך החל שלב הציור? בן האנוש החל לצייר בשלב מסוים בתהליך האבולוציה, שלב שבו החל בן האנוש לצייר שידרגה אותו מבחינה התפתחותית.
למה? כדי להבין למה, רצוי להבין את השלבים בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית שלנו.
השלב הראשון והקדום היה כאשר חיינו את חיינו מתוך אינסטינקט, מחוברים לעצמנו ולמציאות האמיתית, אך לא מודעים לעצמנו ולעצם קיומנו.
השלב השני שבו אנחנו נמצאים כיום הוא שלב התפתחותי שבו יצאנו מדפוס ההתנהגות הקודם, ועברנו לשלב שבו התחלנו את התהליך למודעות עצמית, שלב התפתחותי מתקדם זה גרם לנו לפחד ולבלבול מעצמנו, כלומר נבהלנו מעצמנו, ולכן התחלנו את הנדנדה הרגשית, את הזיגזג הרגשי שנע בין הרגשות החיוביים והשליליים, שלב זה גרם לנו בגלל הרגשות הפנימיים שבנו להתנתק מזהותנו האמיתית ומפרוש שפוי למציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים, שלב זה גרם לבלבול שמשתקף במחשבות ודמיון שיוצרים את התדמית והאשליה.
הרגשות, המחשבות, והדמיון הובילו את המין האנושי ליצור את שפת הציור אחת מיני רבים, שאפשר את התקשורת והעברת המסרים, כמו גם האותיות, המילים, והמספרים במגוון רחב של אפשרויות.
השלב השלישי יהיה כאשר נלמד להירגע מהרגשות החיוביים והשליליים שבנו, מה שיאפשר לנו את הרוגע הפנימי, את השפיות, מצב זה יבטל בנו את המחשבות שווא והדמיון שיצרו את שפת הציור.
שלב התפתחותי מתקדם זה, יאפשר לנו להתחבר לזהותנו האמיתית כיצורים רגועים יותר ושפויים יותר, שמפרשים את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים באופן ברור יותר, הן מהבחינה האבולוציונית קוסמית והן מהבחינה הרוחנית.
שלב מתקדם זה יאפשר לנו להיות מודעים יותר לעצמנו ולעצם קיומנו, יצורים שלוקחים באופן בלעדי את האחריות על תכנון חיינו, בריאים יותר, מאריכים חיים, בעלי יכולת לביטול תהליך הזקנה ואף נצחיים.
בשלב זה של תהליך ההתפתחות שלנו לא יהיה צורך יותר בשפת הציור, ונתחבר לשפה האמיתית שלנו, שבה נוכל להעביר את המסר שלנו באופן הכי ברור שאפשר, שהיא שפת הטלפתיה.
שפת הטלפתיה מאפשרת תקשורת והעברת מסרים באופן הכי ברור, הדומה לחלום שאנחנו חולמים.
מסקנה: מתוך מגוון רחב של שפות שיצר המין האנושי בשלב זה של תהליך ההתפתחות האבולוציונית, הציור הוא עוד שפה שבה מנסה הצייר להביע את עצמו ולהעביר מסר מעולמו הדמיוני, ובכך לתקשר עם הסביבה.
סיכום: המין האנושי נמצא בשלב ביניים שייצר את שפת הציור, שנבע מתוך הרגשות הפנימיים, שכוללים בתוכם את הרגשות החיוביים הטובים שבנו וגם את הרגשות השליליים הרעים שבנו, שיצרו בנו את כול אותן המחשבות שווא והדמיון שייצרו את שפת הציור.
בשלב ההתפתחותי מתקדם יותר לא יהיה צורך בשפת הציור, כיוון שהרוגע הפנימי, יאפשר לנו להתחבר לעצמנו, לזהותנו האמיתית, ולפרש באופן ברור יותר ושפוי יותר את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים, בשלב התפתחותי מתקדם זה נצא מהעולם הדמיוני שבו שהיינו והיינו כלואים, ואז התדמית והאשליה יתנפצו להן.
היציאה מהכלא התודעתי הדמיוני יגרום לכך שנפסיק לדמיין.
כשנפסיק לדמיין נפסיק לצייר, כי כשלא מדמיינים אי אפשר לצייר, מה שמשקף חיבור מחדש לזהותנו ולמציאות האמיתית.
המסר במאמר: השפה האמיתית של המין האנושי היא שפת הטלפתיה.
הצייר יצר לעצמו את עולמו הדמיוני, כי שם בעולמו הדמיוני קל לו להתנהל.
ציור זו שפה, גם האותיות והמספרים הם ציורים, שבאמצעותם אנחנו מעבירים מסרים ומתקשרים עם אנשים, כמו במאמר הזה.
כיוון שהשפה היא דמיונית היא אינה מציאותית.
יצירות אומנות הן פרי דמיונם של האומנים, שהחליטו במודע או שלא במודע, לחיות את חייהם בעולם הדמיוני שהם יצרו לעצמם, רצוי לזכור שדמיון זה לא המציאות האמיתית.
כאשר אנחנו מדמיינים ומציירים אנחנו כלואים תודעתית בעולם הדמיוני שיצרנו לעצמנו מה שלא בריא לעשות.
כשמחליטים לחיות בעולם הדמיוני, רצוי להבין שמעשה זה גורם לניתוק מהאני העצמי שלנו, מזהותנו ומהמציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים.
באמצעות שפת הציור שכולל את המכחול, הצבעים, הלוח ועוד, מנסה הצייר לשדר ולעביר מהיצירה הדמיונית שיצר בתודעתו מסר שמשתקף ביצירותיו.
כאשר צייר מצייר והוא משתמש בצבעים, וזאת כדי לצבוע את ציוריו ולהעביר את מסריו, הוא עושה זאת כדי לנסות ולהביע את מצוקותיו הרגשיות, אם באמצעות הרגשות החיוביים שגורמים לו להרגיש טוב כמו, אהבה, אושר, צחוק, שמחה, הנאה, יצר מיני ועוד, ואם אלו הרגשות השליליים שגורמים לו להרגיש רע כמו, רוע, פחד, חרדה, דיכאון, כעס, לחץ, צער, עצב ועוד.
ועם הנדנדה הרגשית, הזיגזג הרגשי, שנע בין הרגשות החיוביים והשליליים חי לו הצייר.
הציור הוא למעשה טקס פולחן רגשי של הצייר, כאמצעי שמאפשר לו להשליך את רגשותיו בציור, אם זה כתוצאה מההרגשה הטובה שקיימת בצייר באותה תקופה, ואם זה כתוצאה מההרגשה הרעה הקיימת בצייר באותה תקופה.
לכן, כמעט ואין כול אפשרות להבין את הצייר שמצייר את יצירותיו, כי רק הוא כלוא שם בעולמו האישי, הפרטי, הדמיוני ששם מנסה הצייר אולי להבין את עצמו ואת המציאות.
אז איך רצוי להתייחס לנושא הציור? הציור הוא גם אמצעי שקיים בידי הצייר כדי לנסות ולפרש את עצמו ואת המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי.
לכן, רצוי להתייחס לציור כשלב מעבר בתהליך שהצייר עובר, לשם המעבר לרמת מודעות והתפתחות עצמית מתקדמת יותר.
למה? כיוון שכמו שציינתי הצייר נמצא בעולמו הדמיוני, ולכן הוא כלוא שם תודעתית.
שלב התפתחותי מתקדם יותר יהיה כאשר הצייר ישתחרר מהכלא שהוא יצר לעצמו מבחינה תודעתית ויפסיק לצייר.
היציאה של הצייר מהשלב שבו הוא מצייר, תאפשר לו להתחבר לזהותו ולמציאות האמיתית, מה שיאפשר לו לשפר את הרוגע הפנימי ואת המצב הבריאותי.
ההתחברות לרוגע הפנימי תאפשר את החיבור לאני העצמי, וזהו מצב שבו לא מייצרים ומפעילים את הגוף הפיזי באמצעות הרגשות הפנימיים שבנו, מה שמאפשר את היציאה מהנדנדה הרגשית, מהזיגזג הרגשי, וביטול המחשבות והדמיון.
מצב זה מאפשר את השחרור מהכלא התודעתי שבו היה נתון הצייר.
איך החל שלב הציור? בן האנוש החל לצייר בשלב מסוים בתהליך האבולוציה, שלב שבו החל בן האנוש לצייר שידרגה אותו מבחינה התפתחותית.
למה? כדי להבין למה, רצוי להבין את השלבים בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האבולוציונית שלנו.
השלב הראשון והקדום היה כאשר חיינו את חיינו מתוך אינסטינקט, מחוברים לעצמנו ולמציאות האמיתית, אך לא מודעים לעצמנו ולעצם קיומנו.
השלב השני שבו אנחנו נמצאים כיום הוא שלב התפתחותי שבו יצאנו מדפוס ההתנהגות הקודם, ועברנו לשלב שבו התחלנו את התהליך למודעות עצמית, שלב התפתחותי מתקדם זה גרם לנו לפחד ולבלבול מעצמנו, כלומר נבהלנו מעצמנו, ולכן התחלנו את הנדנדה הרגשית, את הזיגזג הרגשי שנע בין הרגשות החיוביים והשליליים, שלב זה גרם לנו בגלל הרגשות הפנימיים שבנו להתנתק מזהותנו האמיתית ומפרוש שפוי למציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים, שלב זה גרם לבלבול שמשתקף במחשבות ודמיון שיוצרים את התדמית והאשליה.
הרגשות, המחשבות, והדמיון הובילו את המין האנושי ליצור את שפת הציור אחת מיני רבים, שאפשר את התקשורת והעברת המסרים, כמו גם האותיות, המילים, והמספרים במגוון רחב של אפשרויות.
השלב השלישי יהיה כאשר נלמד להירגע מהרגשות החיוביים והשליליים שבנו, מה שיאפשר לנו את הרוגע הפנימי, את השפיות, מצב זה יבטל בנו את המחשבות שווא והדמיון שיצרו את שפת הציור.
שלב התפתחותי מתקדם זה, יאפשר לנו להתחבר לזהותנו האמיתית כיצורים רגועים יותר ושפויים יותר, שמפרשים את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים באופן ברור יותר, הן מהבחינה האבולוציונית קוסמית והן מהבחינה הרוחנית.
שלב מתקדם זה יאפשר לנו להיות מודעים יותר לעצמנו ולעצם קיומנו, יצורים שלוקחים באופן בלעדי את האחריות על תכנון חיינו, בריאים יותר, מאריכים חיים, בעלי יכולת לביטול תהליך הזקנה ואף נצחיים.
בשלב זה של תהליך ההתפתחות שלנו לא יהיה צורך יותר בשפת הציור, ונתחבר לשפה האמיתית שלנו, שבה נוכל להעביר את המסר שלנו באופן הכי ברור שאפשר, שהיא שפת הטלפתיה.
שפת הטלפתיה מאפשרת תקשורת והעברת מסרים באופן הכי ברור, הדומה לחלום שאנחנו חולמים.
מסקנה: מתוך מגוון רחב של שפות שיצר המין האנושי בשלב זה של תהליך ההתפתחות האבולוציונית, הציור הוא עוד שפה שבה מנסה הצייר להביע את עצמו ולהעביר מסר מעולמו הדמיוני, ובכך לתקשר עם הסביבה.
סיכום: המין האנושי נמצא בשלב ביניים שייצר את שפת הציור, שנבע מתוך הרגשות הפנימיים, שכוללים בתוכם את הרגשות החיוביים הטובים שבנו וגם את הרגשות השליליים הרעים שבנו, שיצרו בנו את כול אותן המחשבות שווא והדמיון שייצרו את שפת הציור.
בשלב ההתפתחותי מתקדם יותר לא יהיה צורך בשפת הציור, כיוון שהרוגע הפנימי, יאפשר לנו להתחבר לעצמנו, לזהותנו האמיתית, ולפרש באופן ברור יותר ושפוי יותר את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים, בשלב התפתחותי מתקדם זה נצא מהעולם הדמיוני שבו שהיינו והיינו כלואים, ואז התדמית והאשליה יתנפצו להן.
היציאה מהכלא התודעתי הדמיוני יגרום לכך שנפסיק לדמיין.
כשנפסיק לדמיין נפסיק לצייר, כי כשלא מדמיינים אי אפשר לצייר, מה שמשקף חיבור מחדש לזהותנו ולמציאות האמיתית.
המסר במאמר: השפה האמיתית של המין האנושי היא שפת הטלפתיה.
