אומנות.
איך רצוי להתייחס לתחום האומנות? אומנות היא מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע.
ישנן שתי אפשרויות התייחסות לנושא, התייחסות אחת היא רגועה, רציונלית ועניינית, שמתאימה ובריאה לגוף הפיזי ומותאמת למהות ומטרת החיים ולאורח החיים הבריא.
כלומר, כאשר בעל המקצוע עושה את מלאכתו, שמטרתה היא לשם הצורך הקיומי בחיי היום יום שלו, אז ההתייחסות לאומנות היא כאל תכנון ועשייה, מה שמאפשר לבעל המקצוע לפרש ולשמור על האני העצמי שלו, על זהותו האמיתית, ולחיות במציאות האמיתית, ובכך להתייחס לנושא האומנות באופן הענייני.
התייחסות שנייה שהיא רגשית, אמוציונלית ושאינה עניינית, ושאינה מתאימה ובריאה לגוף הפיזי, ושאינה מותאמת לאורח החיים הבריא.
כלומר, כאשר בעל המקצוע עושה את מלאכתו, שמטרתה היא לשם הצורך והנזקקות הרגשית של היוצר, על מנת לגרום לו ולצופים ביצירותיו, שהושקעו בהן כשרון רב מבחינתו ליהנות, ההתייחסות לאומנות יוצרת מצב שבו האומן מתנתק מבחינה תודעתית מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית לעולם הדמיון.
ההתייחסות לכך מבחינתו של האומן שגויה, וזאת כיוון שיצירות אשר נוצרות ונובעות בתודעתו של האומן כתוצאה מהרגשות הפנימיים שבו, המחשבות שבו ומעולמו הדמיוני הן לא אמיתיות, אומנות זו היא יצירה שהיא אינה אמיתית.
רצוי לזכור שדמיון זה לא המציאות האמיתית.
כשהאומן מכניס את עצמו לעולם הדמיון שהוא יוצר בתודעתו, הוא מתנתק מהאני העצמי, מזהותו האמיתית, כלומר הדמות הדמיונית שהוא מדמיין וחושב שהיא זו הוא, הדמות הזו היא אינה הוא, וזהו מצב של קונפליקט, ניגוד תודעתי.
אם ההתייחסות של האומן לעבודות האומנות שלו היא רק כשלב בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האישית שלו ומעבר לשלב התפתחותי מתקדם יותר, כלומר לשלב שבו הוא יפסיק ליצור לשם הריגוש מהדמיון, זהו מצב של מודעות עצמית לתיקון עצמי, מבחינתו של האומן.
מסקנה: אומן שיצירותיו לא נעשות ולא קשורות בהתייחסותן למציאות האמיתית, אלא לרגשותיו, מחשבותיו ולדמיונו של האומן, יוצרות מציאות דמיונית שגם אותם האנשים שמתרגשים מיצירות האומנות שלו נכנסים מבחינה תודעתית לעולם הדמיון.
דמיון זה לא המציאות האמיתית, להתרגש זה לא בריא.
כיוון שדמיון זה לא המציאות האמיתית, אז גם דמות האומן שמתרגשת ושהיא נהנית מהיצירה היא אינה הדמות האמיתית המפורשת בתודעה שלו מבחינתו, וזה מצב של קונפליקט, ניגוד תודעתי, גם של האומן היוצר וגם של האנשים שמתרגשים ומעריצים את עבודות היצירה של האומן.
סיכום: אם ההתייחסות של האומן לעבודות האומנות שהוא יוצר היא לא אמיתית, ומטרתה לרגש באמצעות יצירות שהן מין הדמיון, הן גורמות לאומן מבחינה תודעתית להתנתק מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי לעולם הדמיון.
כמו כן גם הצופים אשר מתייחסים ליצירותיו הדמיוניות של האומן בהתרגשות רבה, מכניסים את עצמם מבחינה תודעתית לעולמו הדמיוני של האומן.
בן אנוש צריך להיות מחובר לעצמו, לזהותו האמיתית ולפרש ולהבין את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי, וזאת כדי לשמור ולהגן על עצמו גם מהבחינה הבריאותית.
רק כאשר בן האנוש רגוע, כלומר כשהוא אינו מייצר ומפעיל את הרגשות הפנימיים שבו הוא מחובר לעצמו, לאני העצמי שלו, לזהותו האמיתית מה שמאפשר לו להבין באופן ברור יותר, שפוי יותר, את הזהות והמציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי.
המסר במאמר: אומנות שנוצרת וההתייחסות אליה נובעת מתוך תודעתו של האומן, וכשהיא מין הדמיון היא לא דבר אמיתי, אין לאומנות שנובעת מבחינה תודעתית, מהדמיון כול קשר לעולם האמיתי, ומה שלא אמיתי מנתק את בן האנוש מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי.
איך רצוי להתייחס לתחום האומנות? אומנות היא מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע.
ישנן שתי אפשרויות התייחסות לנושא, התייחסות אחת היא רגועה, רציונלית ועניינית, שמתאימה ובריאה לגוף הפיזי ומותאמת למהות ומטרת החיים ולאורח החיים הבריא.
כלומר, כאשר בעל המקצוע עושה את מלאכתו, שמטרתה היא לשם הצורך הקיומי בחיי היום יום שלו, אז ההתייחסות לאומנות היא כאל תכנון ועשייה, מה שמאפשר לבעל המקצוע לפרש ולשמור על האני העצמי שלו, על זהותו האמיתית, ולחיות במציאות האמיתית, ובכך להתייחס לנושא האומנות באופן הענייני.
התייחסות שנייה שהיא רגשית, אמוציונלית ושאינה עניינית, ושאינה מתאימה ובריאה לגוף הפיזי, ושאינה מותאמת לאורח החיים הבריא.
כלומר, כאשר בעל המקצוע עושה את מלאכתו, שמטרתה היא לשם הצורך והנזקקות הרגשית של היוצר, על מנת לגרום לו ולצופים ביצירותיו, שהושקעו בהן כשרון רב מבחינתו ליהנות, ההתייחסות לאומנות יוצרת מצב שבו האומן מתנתק מבחינה תודעתית מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית לעולם הדמיון.
ההתייחסות לכך מבחינתו של האומן שגויה, וזאת כיוון שיצירות אשר נוצרות ונובעות בתודעתו של האומן כתוצאה מהרגשות הפנימיים שבו, המחשבות שבו ומעולמו הדמיוני הן לא אמיתיות, אומנות זו היא יצירה שהיא אינה אמיתית.
רצוי לזכור שדמיון זה לא המציאות האמיתית.
כשהאומן מכניס את עצמו לעולם הדמיון שהוא יוצר בתודעתו, הוא מתנתק מהאני העצמי, מזהותו האמיתית, כלומר הדמות הדמיונית שהוא מדמיין וחושב שהיא זו הוא, הדמות הזו היא אינה הוא, וזהו מצב של קונפליקט, ניגוד תודעתי.
אם ההתייחסות של האומן לעבודות האומנות שלו היא רק כשלב בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות האישית שלו ומעבר לשלב התפתחותי מתקדם יותר, כלומר לשלב שבו הוא יפסיק ליצור לשם הריגוש מהדמיון, זהו מצב של מודעות עצמית לתיקון עצמי, מבחינתו של האומן.
מסקנה: אומן שיצירותיו לא נעשות ולא קשורות בהתייחסותן למציאות האמיתית, אלא לרגשותיו, מחשבותיו ולדמיונו של האומן, יוצרות מציאות דמיונית שגם אותם האנשים שמתרגשים מיצירות האומנות שלו נכנסים מבחינה תודעתית לעולם הדמיון.
דמיון זה לא המציאות האמיתית, להתרגש זה לא בריא.
כיוון שדמיון זה לא המציאות האמיתית, אז גם דמות האומן שמתרגשת ושהיא נהנית מהיצירה היא אינה הדמות האמיתית המפורשת בתודעה שלו מבחינתו, וזה מצב של קונפליקט, ניגוד תודעתי, גם של האומן היוצר וגם של האנשים שמתרגשים ומעריצים את עבודות היצירה של האומן.
סיכום: אם ההתייחסות של האומן לעבודות האומנות שהוא יוצר היא לא אמיתית, ומטרתה לרגש באמצעות יצירות שהן מין הדמיון, הן גורמות לאומן מבחינה תודעתית להתנתק מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי לעולם הדמיון.
כמו כן גם הצופים אשר מתייחסים ליצירותיו הדמיוניות של האומן בהתרגשות רבה, מכניסים את עצמם מבחינה תודעתית לעולמו הדמיוני של האומן.
בן אנוש צריך להיות מחובר לעצמו, לזהותו האמיתית ולפרש ולהבין את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי, וזאת כדי לשמור ולהגן על עצמו גם מהבחינה הבריאותית.
רק כאשר בן האנוש רגוע, כלומר כשהוא אינו מייצר ומפעיל את הרגשות הפנימיים שבו הוא מחובר לעצמו, לאני העצמי שלו, לזהותו האמיתית מה שמאפשר לו להבין באופן ברור יותר, שפוי יותר, את הזהות והמציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי.
המסר במאמר: אומנות שנוצרת וההתייחסות אליה נובעת מתוך תודעתו של האומן, וכשהיא מין הדמיון היא לא דבר אמיתי, אין לאומנות שנובעת מבחינה תודעתית, מהדמיון כול קשר לעולם האמיתי, ומה שלא אמיתי מנתק את בן האנוש מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי.
